למה הוא כן ואני לא ? על השוואות ו...שלום עולמי
"למה הוא כן, ואני – לא ?" על השוואות ו... שלום עולמי
השוואות, הן אחד המקורות המשמעותיים בעולמנו – לסבל. כן כן. עד כדי כך.
השוואות החלו בערך מהאדם הראשון (שני – גג !!!). קין והבל, יעקב ועשו, כתונת הפסים של יוסף ועוד סיפורים רבים שהסתיימו, איך לומר, "לא משהו..."
השוואות, הן ה-מקור לקנאה, שנאה ו...מלחמות (וסליחה שגלשנו לשיחה על "שלום עולמי...")
תחשבו על זה. הטריגר הוא בדרך כלל: "למה לו יש ולי לא ? / למה הוא כן ואני לא ?".
אצלנו, הישראלים, זה הגיע לרמה של "אומנות". הכל – רק לא לצאת פראייר ! אתה יכול לשבת במטוס, מאושר עד אין קץ, בדרך לחופשה חלומית, עד, שתוך כדי שיחת אגב עם היושב לידך, תגלה, שהוא, רחמנה ליצלן, שילם הרבה פחות, על אותה חופשה ב-ד-י-ו-ק !!! מאותו רגע – זהו ! כתם גדול על החופשה החלומית...
איך זה ? הרי עד אותו רגע הכל היה שווה, נכון, מושלם. מה קרה ? ה-ש-ו-ו-א-ו-ת. מאותה שניה, אתה עלול להרגיש נחות, טיפש, פתי... פראייר... ומכאן, תצטרך להשקיע אנרגיה רבה בשיקום תחושת הערך שצנחה לה...
אצל בן אדם בעל תחושת ערך מבוססת היטב, השוואות יכולות להוות זרז, לתת מוטיבציה, להוות השראה לפעולה. למשל, גיטריסט יוכל להתייחס אל פאקו דה לוסיה, כאל מקור השראה, אשר ידרבן אותו להתקדם.
עם זאת, הנחת היסוד האדלריאנית היא, שאדם בעל תחושת ערך מבוססת היטב – ישאף – בכל מקרה – לנוע קדימה. גם ללא השוואות כלל ! מעצם היותו יצור סקרן השואף לנוע ממינוס לפלוס.
זה כיוון התנועה האנושי משחר ילדותנו, ואם לא נוצרו יותר מידי חסמים (אוירה ביקורתית, ציפיות גבוהות מידי, פגיעה בתחושת הערך, אובדן אומץ, תפישות עולם מעכבות) – הרי שנמשיך לנוע קדימה, תוך התגברות אמיצה על מכשולים - גם בלי קשר ל"מה יש לאחרים", ובלי "דירבון בלתי פוסק" מצד ההורים.
עם זאת, אדם שתחושת הערך שלו אינה יציבה דיה, (רק חלק ניכר מאוכלוסיית העולם, לא יותר), השוואות מתמידות עלולות לגרום:
1. למוטיבציה שגויה לתנועה (אני חייב להיות מעליו, אחרת המשמעות היא – שאני מתחתיו !)
2. מכיון שרב החיים, יהיו גם אנשים, אשר בשפת ההשוואות, נחשבים "מעלינו", זה אומר שאת רוב החיים אנו עלולים להעביר בתחושת תסכול.
3. להימנעות... כי ממילא אין צ'אנס, בחיים לא אהיה "כמוהו"...
4. לתחושת חוסר שליטה, שהרי תחושת הערך שלי בעצם תלויה באחר... כי הרי אינני שווה "מעצם היותי". אני שווה רק אם אין מישהו "גבוה יותר" לידי... (עשיר יותר, מצליח יותר, עם אוטו גדול יותר... )
דוגמא קלאסית, שאתם בטח מכירים (לא מהבתים שלנו, כמובן...):
ילד חוזר הביתה עם ציון של מבחן.
אמא: כמה קיבלת ?
ילד: 80
אמא: וכמה יואב קיבל ? ......................
ורק אז היא יודעת, אם להיות מבסוטה או לא... זאת אומרת, שבאוירה תחרותית (משווה), עובר אל הילד שלנו מסר, שתחושת הערך שלו – תלויה בדבר. היא "על תנאי".
והגרוע מכל – שזה תנאי שאפילו לא תלוי בו... הרי אין לו שליטה על כמה ילד אחר (אח ?) יקבל.
אז מה עושים ?
ראשית – לא משווים !
השוואות יכולות להיעשות רק ביני ובין עצמי. זאת אומרת: בין המקום שבו אני נמצא עכשיו, ובין המקום שאליו אני מאמין, שאני יכול להגיע. בין המצוי שלי, ובין הרצוי.
אדם בעל תחושת ערך גבוהה, ישאף להתקדם לעבר ה"רצוי" (ה"רצוי" שלו ! לא של אחרים, לא של השכנים, הורים, קולגות. שלו – בלבד !)
ולכן ישאל: "מה נכון לי ? מה חשוב בעיני ? איפה אני במיטבי ? מה הדרך הנכונה ביותר עבורי להגיע לשם ?"
ולא: "מה מקובל ? מה יגידו ? איך זה יראה ?"
שנית – לא זו בלבד שלא משווים, אלא גם בוחרים להתמקד בייחודיות ולהעלות על נס את היופי, הגיוון, המקוריות והיכולות שיש בכל אחד !
מסקנה :
התפקיד המרכזי שלנו הוא, לטעת בילדינו תחושת ערך בריאה, מבוססת היטב, שאינה תלויה בדבר, ואיננה על תנאי. להבהיר להם שהם יכולים ומסוגלים, ויש בהם ניצוץ והם שווים – מעצם היותם !! וככאלה עליהם (ועלינו) לשאוף אוירה משפחתית המבוססת על אמירות אלו - תהווה קרש קפיצה איכותי ביותר לילדים, בהמשך החיים, ותאפשר להם להגיע לעבר מחוזות רחוקים...
ילדים אלו ישאפו להתפתח, לא "משנאת המן" (צורך תמידי "לנצח", מחשש לאובדן תחושת ערך, עלבון, השפלה), אלא "מאהבת מרדכי" (סקרנות, נחישות, אמונה בעצמם וביכולותיהם, אומץ ואופטימיות).
תחשבו על זה:
כשאנחנו מסתכלים קדימה, סביר להניח שננוע ביתר מהירות, יעילות ובטיחות. כשאנחנו עסוקים בלהסתכל לצדדים (לכיוון הדשא של השכן למשל...), רוב הסיכויים שניתקל בעמוד...